סוטרות I.2 עד I.4 של פטאנג'אלי מגדירות את תמצית הפילוסופיה של היוגה ואת מקור הבעייתיות של הקיום האנושי. להלן סוטרות אלו, במקור בסנסקריט, ובתרגום לעברית (של ד"ר דני רוה):
אך היוגה אינה תרופת קסם. דרך הס. איינגאר
| 2 | yogash chitta vritti nirodhah | יוגה היא השקטת הפעילות המנטלית |
| 3 | tada drashtuh svarupe avasthanam | אז שרוי הרואה במצבו הטבעי |
| 4 | vritti sarupyam itaratra | אלמלא כן, הוא מזדהה עם הפעילות המנטלית |
ההגדרה של היוגה ניתנת ב I.2: יוגה היא השקטה, ריסון או הכחדה מוחלטת (לפי פירוש המילה nirodhah) של הפעילות המנטאלית. אבל למה כדאי להפסיק את הפעילות המנטלית?
התשובה ניתנת בסוטרה I.3 משום שאז ה"רואה" (drashtuh) שרוי "במצבו הטבעי" (svarupe). הרואה הוא הנשמה, או האטמן – המהות הנצחית, הבלתי משתנה וחסרת המאפיינים שעומדת, לפי פילוסופיית היוגה בגלעין הווייתנו – הוא העד הבלתי מעורב שמתבונן על הכול אך אינו משפיע ואינו מושפע.
ומה קורה לרואה הזה כאשר יש פעילות מנטלית?
סוטרה I.4 אומרת שבמקרה כזה הרואה מזדהה עימה, כלומר עם הפעילות, או התנודות המנטליות (vritti).
במרוץ של חיי היומיום ובהשתקעות שלנו בעולם הרשמים והצורות אנחנו שוכחים שהרואה הוא המקור; אנחנו מזדהים עם מגוון התופעות ושוכחים את העצמי (the Self). אנחנו שוכחים שאנחנו האוקיינוס ומזדהים עם גל אחד קטן שמתפשט במשך זמן נתון על-פני האוקיינוס.
ההתגלות שלנו בגוף, המערכת של גוף-נפש-אגו יוצרת אנרגיה, ממש כמו גל שמתפשט במרחב, הבעיה היא שאנחנו מזדהים עם הגל הזה, עם העליות והמורדות שלו, עם המצוקות והשמחות החולפות ומשתנות תדיר ולא ערים לכך שכל זה הוא רק אשליה. זה אשלייתי לא במובן שזה לא קיים, העולם קיים והוא ממשי. מה שאשלייתי זה מידת החשיבות והכובד שאנו מייחסים לעולם התופעות והרגשות. רק שאנחנו קולטים שלאמיתו של דבר אנחנו האוקיינוס, פתאום הדברים חוזרים לפרופורציה הנכונה.
אפשר להמשיל את הפעילות שלנו לילד שמשחק בצעצועיו; לפעמים המשחק מצליח והוא שמח, רגע אחר-כך משהו לא מסתדר והילד מתרגז וכועס. המשחק הוא אמיתי, הצעצועים קיימים. אבל כשאנחנו מתבוננים מהצד במצבי הרוח של הילד, מה שנראה לנו לא מתאים זה מידת החשיבות שהילד מייחס לכל זה: אנחנו רואים שזה רק משחק; הילד מזדהה עם המשחק שלו וחושב שזו המציאות המוחלטת. הוא אינו ער לכך שזהו משחק – פעם המשחק מצליח ופעם נכשל, אבל המציאות המוחלטת לא משתנה. הבעיה היא ההזדהות, או ליתר דיוק העובדה שאנחנו לא ערים לכך שאנחנו מזדהים.
החיים נמשכים, ובחיים אנחנו ממלאים תפקידים שונים יש לנו גיל, מין, מעמד, מקצוע אנחנו יכולים להיות: בעל, מנהל, עובד, אם וכו', בשביל לתפקד בחיים צריך להזדהות עם התפקיד. אבל כאשר שוכחים שזו אינה המהות וחושבים שהזדהות זו היא חזות הכול, אז העליות והמורדות נעשות מפחידות. עולם התופעות נראה ממשי ומאיים ואנחנו שוכחים את הרואה הנצחי שהוא האני האמיתי. הגל פוחד מפני קיצו, כי הוא מאמין שכאשר הוא יתנפץ אל החוף, תבוא עליו הכליה; הוא אינו ער לכך שבהתנפצות זו הוא יחזור ויתלכד חזרה עם האוקיינוס. והאוקיינוס הוא נצחי ואינסופי, אין לו גבולות ואין לו תכונות, לכן אין שום דרך לתאר אותו במילים. אפשר רק להשקיט את כל המילים ואת כל התנודות ולטבול עמוק במים האינסופיים של התודעה האוניברסאלית.
