כתלמידים מתחילים בשיטת איינגאר, היינו צריכים לקבל הנחיות מדויקות ומפורטות מהמורה ולנסות לבצען בצורה מדויקת ככל האפשר – בשנים הראשונות לא הכרנו מספיק טוב את התנוחות ולכן לא היה הרבה מקום לפירוש אישי ולהתנסות. אולם, לאחר כמה שנות תרגול ולימוד של השיטה, ולאחר שהתנוחות הבסיסיות מוכרות, נפתח פתח לתרגול מעמיק יותר. המשך תרגול שמתמקד רק בצד הטכני, יישאר מכני ופיזי. תרגול כזה הוא ברמה הגופנית ולא יכול להוליך את המתרגל להתפתחות ולטרנספורמציה שהיוגה יכולה ומיועדת להביא. בדפים אלו אתאר גישה מעמיקה יותר לתרגול ובסדנאות אשלב העמקה בהיבט הטכני של השיטה עם פתח לגישה בשלה יותר שנותנת חופש ומקום להתנסות וללימוד.
הטווח של היוגה הוא רחב ביותר, היוגה מיועדת להתפתחות האדם בשלמותו, על כל רבדיו: הפיזי, התחושתי, השכלי, הרגשי והרוחני. תרגול מתקדם צריך לגעת בכל הרמות הללו ולפתח את כל מגוון היכולות האנושיות הללו. התרגול האישי צריך להיות חוויה של לימוד, מחקר והתנסות, ולא חזרה מכנית על הנחיות שניתנו ע"י מישהו אחר. התרגול הוא תהליך שבנוי משלבים אחדים. בחלק הראשון עלינו להפעיל ולעורר את הגוף וליצור את הפתיחה והחופש באיברים שדרוש לביצוע התנוחות. יש ליצור אווירה ופוטנציה שתתאים לסוג התרגול שאנו רוצים לעשות באותו יום. זה משתנה לפי סוג התנוחות שעליהם החלטנו לעבוד באותו היום. למשל: תנוחות עמידה דורשות עוצמה, אנרגיה ונחישות; תנוחות הפוכות דורשות עומק, הפנמה ואווירה מהורהרת; כפיפות אחורה דורשות דינמיות, חדות, פעילות מוחצנת, פתיחה חזקה ואנרגטית; כפיפות לפנים דורשות התכנסות, הפנמה, העמקה, פסיביות ושקט.
בשלב זה של הפעלת הגוף, עלינו לשים לב לקשרים בין חלקי הגוף ולשפר את התיאום ופעולות הגומלין בין חלקי הגוף השונים. הגוף כולו הוא מערכת אחת וכל פעולה שעושים עם חלק מסוים משפיעה באופן כולל על חלקי הגוף האחרים ועל התנוחה כולה. למשל, הפעלה של הרגליים בתנוחות עמידה מסייעת לפתיחת החזה, ומאידך פתיחת החזה משפרת את מתיחת הרגליים. אפשר להתרכז בחלק גוף מסוים ולראות כיצד הוא תורם לחלקים האחרים ונתרם על-ידם. למשל, בעמידת ראש אפשר להתמקד בשכמות ולראות כיצד הפעלה של השכמות מסייעת לחלקי הגוף האחרים וכיצד הפעלה של חלקי הגוף האחרים מסייעכם להפעלת השכמות.
במקביל להפעלת הגוף יש לחדד את הרגישות ואת הקשב פנימה. כלומר שלב ההפעלה הוא עירור לא רק של המערכת המוטורית, אלא גם של המערכת הסנסורית. צריך לשים לב למסרים ששולחים חלקי הגוף השונים. למשל, להרגיש את המסר שמתקבל מהעור של אחורי הברכיים וללמוד מזה על מצב מתיחת הרגליים. הפעלה מוטורית מוגזמת, או מתיחת יתר של השרירים והעור, יגרמו להפחתת הרגישות ולהקטנת היכולת לקלוט את המסרים שמגיעים מהעור וממערכת העצבים הסנסוריים. לכן צריך למצוא איזון מתאים בין הפעלה שרירית לבין הגברת התחושה באיברים.
שימוש נכון בנשימה הוא מהותי בתהליך זה, הנשימה היא מפתח הזהב אל הפנימיות של התנוחה; הנשימה היא הגשר בין הפעילות הפיזית והמוחצנת לעבודה הפנימית העדינה הנדרשת באסאנה. ההנחיה "נשמו רגיל" שנותן מורה בכיתת מתחילים, היא מצוינת למתחילים, משום שאצל המתחיל חשוב לוודא שלא ייווצר מתח מוגזם ושהנשימה לא תיעצר או תוגבל בגלל מתח. אך זוהי הנחייה מגבילה למתרגל המנוסה. תרגול מעמיק מחייב להתנסות בדרכים שונות של נשימה ובקשרים בין הנשימה לגף ולמינד. ההשפעה של הנשימה על התנוחה היא מהותית. לכן צריך להתנסות בסוגים שונים של נשימה וללמוד את ההשפעות ההדדיות: מדי פעם לנשוף נשיפה חדה ומלאה, להתרוקן לגמרי ולעצור את הנשימה, מדי פעם לשאוף עמוק ויסודי. ללמוד את ההשפעה של אופי הנשימה על היכולת שלנו להעמיק בתנוחה.
צריך גם ללמוד את ההשפעות של הגבלת הנשיפה או השאיפה לחלקי גוף שונים כגון: מוח, ראש, חזה, בטן ואגן. לנשום דרך חלק גוף כלשהו פירושו למקד את תשומת הלב באותו חלק גוף במהלך הנשיפה או השאיפה ולדמיין כאילו הנשימה מתבצעת באמצעות ודרך אותו חלק גוף. זה מביא למיקוד המינד. המינד היא חלקלקה וחמקמקה כמו כספית. כאשר היא נתונה בכלי קיבול רחב, קשה לאחוז בה, אולם כאשר מגבילים את המינד לאזור מסוים, זה כמו הכנסת הכספית לכלי קיבול צר; אז קל יותר לעקוב אחריה.
צריך להשוות בין נשימות לחלקי גוף שונים. למשל, להשוות בין נשיפה דרך האגן לנשיפה דרך המוח. כל סוג של נשיפה כזה נותן אפקט אחר בתנוחה וצריך ללמוד את ההשפעות של זה על התנוחה. חלק מהזמן הגוף צריך לעבוד למען הנשימה. כלומר, צריך למצוא תנוחת גוף שתסייע לנשימה להיות אפקטיבית ומשוחררת. בזמנים אחרים צריך לתת לנשימה לעבוד בשביל הגוף. כלומר, לנשום באופן שייצור אפקט של התמתחות, פתיחה, כיווץ, שחרור וכו' בגוף. כלומר, לעיתים הגוף צריך להיות הלקוח והנשימה נותנת השירות ולעיתים זה צריך להיות להיפך.
אסאנה היא לא רק תנוחת גוף, אלא כוללת גם מצב נשימה מסוים ומצב מינד מסוים. המתרגל צריך למצוא בעצמו ע"י התנסות ובתהליך יצירתי כיצד לבנות את רכיבי התנוחה. אף מורה לא יכול לתת הנחיות מותאמות לצרכים הספציפיים של התלמיד; רק המורה הפנימי של המתרגל הבשל מרגיש את התנוחה מבפנים ולומד איפה אפשר למתוח עוד ואיפה צריך לשחרר, מתי צריך להרחיב והיכן להצר, היכן לעשות ולהשתמש בכח הרצון ואיפה לבטל עשייה מיותרת. כמו-כן, לכל אחד מאיתנו יש עדיפויות שונות והן שצריכות להנחות את אופי התרגול. העדיפויות יכולות לנבוע מבעיה פיזית כרונית או אקוטית שיש לנו, או ממצב מנטלי מסוים והן מושפעות מגורמים שונים כמו גילנו, מצב בריאותנו, הותק שלנו בתרגול, עונת השנה, השעה ביום, התרגולים שעשינו בימים הקודמים וכו' וכו'. צריך להקשיב לכל הגורמים הללו ולקבוע את אופי העבודה ואת סוג התנוחות לפי גורמים אלו.
בשלב זה נכנס לתהליך ניתוח מחשבתי וחקירה של התנוחה. המתרגל צריך ללמוד את ההשפעות של ההפעלות השונות ברמת הגוף, הנשימה והמינד על האסאנה ולהשוות בין סוגי הפעלה שונים. זהו תהליך מנטאלי-שכלי שמשתמש בזיכרון (כדי להשוות התנסויות קודמות), באנליזה ובסינתזה כדי ללמוד את התנוחה לעומק. זהו השלב הפנסיבי (המחשבתי) והוא מפתח את הכישורים הקוגניטיביים שלנו. עלינו לחשוב על התנוחה ולא רק לבצע אותה ולשלב את הניתוח החשיבתי בתהליך הלימוד שלנו.
חלק מלימוד של תנוחה הוא התנסות בה בסדרות שונות. למשל, אפשר להתחיל את התרגול בתנוחות עמידה, או לבצע תנוחות עמידה לאחר כפיפות קדימה, לאחר כפיפות אחורה, לאחר תנוחות הפוכות וכו'. כל התנסות כזו מלמדת על התנוחה משום שהתנוחות הקודמות שבוצעו ברצף, משאירות משקעים (או סמסרות) הן בגוף והן במינד ולכן משנות את החוויה של ביצוע התנוחה. אם אנחנו מתחילים תמיד את התרגול בתנוחות עמידה, אנחנו מאבדים הזדמנות להכיר היבטים שונים של תנוחות אלו. התהליך המחשבתי צריך ללוות ואריאציות אלו, לנתחן ולהעמיק באמצעותן את הלימוד.
תהליך זה מוביל את המתרגל למצב של רפלקציה והתבוננות. בשלב אינטרוספקטיבי ומדיטטיבי זה שוהים בתנוחה מבלי לנסות לשפרה ולתקנה לעיתים קרובות מדי. זהו שלב מעמיק יותר שבו לא מנסים לבצע יותר, אלא לתחזק את התנוחה במצב אופטימאלי ולשקוע לעומק שלה. אין צורך למתוח יותר, לכופף יותר, לפתל יותר וכו', משום שבשלב זה חשובה היציבות הפיזית והמנטלית. מדי פעם אפשר כמובן במידת הצורך לשפר את התנוחה או לחדד את המודעות שהתפוגגה. אז יש לנשוף נשיפה חדה ולהניע את הגוף כדי ליצור את התיקון הדרוש, ואז לחזור שוב לנשימה מעגלית ורציפה.
זו ההגדרה שפטנג'אלי נותן לאסאנה: "אסאנה היא תנוחה יציבה ונינוחה" או בשפת המקור: sthira sukham asanam (II.46). יש לתת לנשימה להיות חלקה, מעגלית וחוזרת על עצמה, מחזור אחר מחזור ללא זעזועים ושינויים. כל המחזורים צריכים להיות שווי משך ועומק. הגוף, הנשימה ומינד צריכים לשכפל את עצמם, רגע אחר רגע, כך שכל רגע יהיה העתק של קודמו – זוהי מדיטציה. אז מגיעים למצב של "הרפיית המאמץ והתמזגות (סָמָאפָּטִי) עם האינסוף" או:
prayatna shaithilya ananta samapattibhyam (II.47). כדי שהתמזגות זו תתרחש יש צורך לשהות זמן מסוים בתנוחה. לזמן השהייה יש חשיבות רבה ביותר; כשם שבישול של אורז אורך זמן כלשהו ולא יכול להתבצע מיידית, כך גם תהליכים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים אורכים זמן. אתה לא יכול לצפות לעמוד על הראש 2 דקות ולקבל את האפקט המלא של התנוחה, צריך לשם כך לפחות 10 דקות. יש חשיבות רבה לשהייה יציבה ומדיטטיבית בתנוחה. אבל אם אנחנו תמיד רוצים להתקדם בתנוחה ולבצע יותר ויותר, אנחנו אף פעם לא נותנים לעצמנו הזדמנות לשהייה מספקת.
במצב ההתמזגות המינד נעשית שלווה, ניטרלית, אצילית, נשגבת, בתולית ומעודנת. הניטרליות של המינד פירושה שהמתרגל "אינו מושפע עוד על-ידי צמדי הניגודים" tatah dvandva anabhighata (II.48) ויכול לשמור על שוויון נפש מוחלט ללא קשר לנסיבות החיצוניות. מצב סאטווי זה מאפשר התבוננות בהירה בטבע העצמי וראיית הנשמה הנצחית השוכנת בתוכנו.
לסיכום, המינד של המתרגל צריכה להיות מינד של לומד ולא מינד של מבצע ((performer. מבצע רוצה להרשים (את עצמו או אחרים) ולהוכיח שהוא יכול לבצע מטלה חיצונית. לומד מתאמן כדי לרכוש מיומנויות, מתנסה ובודק אפשרויות שונות ומשווה אותן כדי לרכוש ידע. לכן, עבור הלומד אין חשיבות להצלחה או לכישלון; משניהם אפשר ללמוד באותה המידה. אצל המבצע תמיד יהיה אלמנט כלשהו של רמייה או זיוף בעוד שהלומד הוא כנה ואמיתי. הלימוד נעשה כדי לפתח יכולות וכישורים מגוונים. זהו תהליך שכולל כמה שלבים:
- שלב הפעלה שבו מעוררים ומחממים את הגוף תוך יצירת האווירה והפוטנציה המתאימה לסוג התנוחות שאותן רוצים לתרגל
- שלב חידוד הרגישות ותשומת הלב, תוך בדיקת השפעות הגומלין בין חלקי הגוף ובין הנשימה, המינד והגוף
- שלב חשיבתי שבו מנתחים את התנוחה, מתנסים בגישות שונות ובסדרות שונות ומשווים את ההשפעות של כל אחת מהן על מצב הגוף-נשימה-מינד
שלב רפלקטיבי-מדיטטבי שבו שוהים בתנוחה ברצף של התבוננות תוך תחזוקה של תנוחה אופטימלית (לאו דווקא מקסימלית) ותוך תנועה מעגלית, זורמת, מחזורית, חלקה ומעודנת של הנשימה והמינד ובו חווים התמזגות של הגוף עם המינד והמינד עם הנשמה או האטמן.
